פרס הוא מושג שמשמש בתחום המשפט לנקוב בשמו של ההחלטה שניתנה על ידי בורר או מלחין ידידותי המאפשר ליישב סכסוך בין שתי מפלגות או יותר.
ניתן להשוות את פסיקת הבורר לגזר הדין שניתן על ידי שופט, אם כי סמכותו של האחרון נקבעת בחוק ותחום השיפוט של הבורר הוא באוטונומיה של הרצון. משמעות הדבר היא כי החלטת הבורר חייבת להתקבל על ידי הצדדים לצורך יישוב המחלוקת.
ככלל, הצדדים בסכסוך חותמים על הסכם לפני שהם עוברים לגישור של הבורר באמצעותו הם מסכימים לקבל ולמלא אחר הפרס המוצע כפתרון הסכסוך.
לפיכך, הפרס אינו נדרש להתבסס על חוק. הצדדים רשאים להסכים מראש כי הבוררות מתמקדת בקריטריונים של הון עצמי, מעבר לחוקיים. אכיפת פסק בורר, לעומת זאת, דורשת שופט לגישור סדר.
חלק מהמאפיינים העיקריים שלה הם הבאים:
* הוא מחייב וחובה;
* מי לוקח על עצמו את התפקיד של הבורר יש מלא תרגיל השיפוט, גם אם זה תקף רק באופן זמני (כוחו מתחילה כשהוא מקבל עמדה ומסתיים שלו ברגע שהוא מבטא החלטתו הסופית לפרס עצמו);
* הפרס יכול להכיל רק סוגיות הקשורות ישירות לסכסוך אותו יטפל הבורר, מגבלה דומה לזו שיש לכבד בבית המשפט, בפני שופט.
באשר לנקודה האחרונה, חשוב לזכור כי אם ישנה מחלוקת על נקודות מסוימות או מטפלים בהן בכל דרך שאינה במסגרת המחלוקת המולידה בוררות, הרי שבהכרח יש לבטלה.
קיומם של פרסים ובוררות הוא עוד מימי קדם, מכיוון שמדובר במנגנוני רזולוציה הפועלים ללא תלות במערכות השיפוטיות והחברתיות. הפרס תמיד אפשר לעימות נחישות מתוך משפט, עם טווח ושונה ערבויות.
יתכן כדי להבחין בין סוגים שונים של פרסים, כולל פרסי המשפט, את הפרסים של הון עצמי, את הפרסים הכולל, את הפרסים חלקית ו הענקת פרסים לזוכים, למשל.
הסכום הכולל הוא זה שמצליח לפתור את כל הנקודות שהולידו את ההתדיינות, ואילו הפסיקה החלקית מתרחשת כאשר רק אחת או חלק מנקודות התביעה מקבלות פיתרון. פסק הדין הסופי (או המשרד) הוא זה בו נמצאות כל הנקודות המשפטיות השנויות במחלוקת שהוגשו לבית הדין לבוררות, כמו גם כל החלטה שקבעה באופן סופי בנושאים או חומרים פרוצדורליים או בתחום כשירותו ושכשרה כפרס.
פרס בהסכמה יש לצורך גיוס עסקה שני צדדי פרס; במילים אחרות, היא מבקשת להעניק לו תואר מנהלים. כאשר אחד הצדדים מסרב להשתתף בהליך ולבית הדין לבוררות אין ברירה אלא לעשות את תפקידו ללא נוכחותם, הם מדברים על פסק דין בהיעדרו.