בכדי להבין היטב את המונח צלחות טקטוניות, ראשית כל, צריך להמשיך ולקבוע את מקורן האטימולוגי של שתי המילים המעניקות לו את צורתה: -
החלק מגיע מה"צלחת "הצרפתית, המשמשת להתייחס למשהו שטוח. ודק שמונח על דבר.
הטקטוניקה, מצידה, נובעת מ"טקטוניקוס "היוונית. מילה זו מורכבת משני אלמנטים מובחנים בבירור: "טקטון", המילה נרדפת ל"עובד ", והסיומת" -יקוס "המשמשת לציון" יחסית ".
צלחת יכולה להיות איזשהו שולחן או צלחת מבצע כי פונקציות מסוימות או משמשת מידע תצוגה. טקטוניק מצידו הוא שם תואר אשר בתחום הגיאולוגיה משמש לתיאור מה שקשור למבנה קרום כדור הארץ.
המושג טקטוניקת צלחות מתייחס לקטעי הליטוספירה שנעים מעל המעטפת העליונה של כדור הארץ. יש לציין כי הליטוספירה היא שכבת פני השטח של כדור הארץ שהמאפיין החשוב ביותר שלה הוא קשיחות.
אם כן, הליטוספרה מורכבת מלוחות טקטוניים שונים שזזים ומתקשרים זה עם זה. באזורי ההלם של הלוחות הטקטוניים מתפתחת פעילות טמורית, וולקנית וסיסמית, המקדמת את התפתחות הגבהים.
כמו כן, חשוב לדעת שדווקא הלוחות הללו והתנועות שהם מבצעים מולידים יצירת סוגים שונים של גבולות:
-גבולות מגניבים, וכאן נפרדות הצלחות זו מזו. ניתן למצוא אותם במקומות כמו עמק השבר הגדול.
-מגבלות מתכנסות, אשר מצדן הן האזורים שבהם הצלחות הנ”ל מצטרפות זו לזו. דוגמאות לכך נמצאות בתעלת מריאנה בצפון האוקיאנוס השקט.
-הגדרת טרנספורמציה, שהם אותם חללים שבהם הצלחות, ביחס זו לזו, נעות לצדדים. במקרה זה, הדוגמה הטובה ביותר היא תקלה של סן אנדרוס, הידועה בעובדה שגבולות אלה שהוזכרו לעיל הולידו את רעידת האדמה הידועה שהשפיעה על העיר סן פרנסיסקו בשנת 1906.
בין חמש עשרה הצלחות הטקטוניות הגדולות בעולם ניתן למצוא את האפריקני, האירו-אסייתי, הקוקוס, הערבי או האנטארקטיקה.
התיאוריה המקושרת למקורם ולמאפייניהם של לוחות טקטוניים אוחדה משנות השישים. ראיות מדעיות טוענות כי כיום כוכב לכת שלנו הוא היחיד במערכת השמש שיש לו לוחות הטקטוניים פעילים, אבל הוא האמין כי, בימי קדם, ונוס ו מאדים היו גם צלחות מסוג זה.
לוחות הטקטוניים חשוב ביותר על פני כדור הארץ הם צלחת Eurasian, את הצלחת בצפון אמריקה, את צלחת הדרום אמריקני, את הצלחת אפריקני, את צלחת השקט, את צלחת הודו-אוסטרלית, ואת הצלחת באנטרקטיקה. ישנן גם לוחות משניים, מיקרו -צלחות וסוגים אחרים של צלחות.
ניתן לסווג את הלוחות לפי סוג הקרום שהם מציגים. ניתן להבחין בין הקרום היבשתי (שיש לו עובי ממוצע של שלושים וחמישה ק"מ) לבין הקרום האוקיאני (שעוביו אינו עולה על עשרה ק"מ).