ביוונית אנו מוצאים את המקור האטימולוגי של המונח גליקוגן שאנו עוסקים בו כעת. באופן ספציפי, אנו יכולים לקבוע כי מדובר בתוצאה של הסכום של כמה מרכיבים
לקסיים של השפה ההיא: -תואר הכתובת "glykys", שניתן לתרגם כ"מתוק ".
המילה "גנו", המקבילה גם ל"שושלת "וגם ל"תוצרת".
המשמעות של הגליקוגן היא של "חומר הכבד המאגר סוכרים."
גליקוגן הוא biomolecule המהווה חלק פחמימות, המכונה גם פחמימות או פחמימות. זהו פוליסכריד, מכיוון שהוא מורכב משרשרת של עשרה מונוסכרידים או יותר (סוכרים שלא ניתן לפרק אותם לפשוטים יותר באמצעות הידרוליזה).
בנוסף לכל מה שצוין, יש להדגיש את העובדה שמולקולת הגליקוגן התגלתה באמצע המאה ה -19 על ידי המדען קלוד ברנרד. באופן ספציפי, זה היה בשנת 1857 כאשר גילה את התגלית הזו ברבים, אשר בהתחלה הוא כינה "חומר היוצר סוכר" ואשר הגיע אליו דרך המחקרים שביצע ביחס לכבד.
עם זאת, ייקח קצת יותר זמן עד שמדען אחר, א 'סנסון, יעד את העובדה שיש גם גליקוגן במה שהיה רקמת שריר.
בדרך זו אנו יכולים לקבוע כי חשוב לדעת, בנוסף לכל האמור לעיל, כי ישנם שני סוגים של גליקוגן:
גליקוגן כבד, האחראי על ויסות ריכוז הגלוקוז בדם.
-גליקוגן שריר, שהוא זה שתפקידו לשמור ולתת מענה לצרכי השרירים במהלך פיתוח כל פעילות ספורטיבית.
קיים בעיקר בכבד, אך גם בשרירים וברקמות אחרות, בצמחים ופטריות מסוימות, הגליקוגן מאוחסן על ידי הגוף כשמורה עד, כשהגיע הזמן להשתמש בו, ממיר אותו לגלוקוז (א מונוסכריד).
בדומה לעמילן, הגליקוגן בצבע לבן. כאשר אדם זקוק למנת אנרגיה חירום, למשל אם הוא במצב של ערנות או ברגע של מתח, הגוף מפרק במהירות את הגליקוגן והופך אותו לגלוקוז, ומשלב אותו בחילוף החומרים.
אחסון גליקוגן מתרחש בוווואולים (שלפוחית השתן) של הציטופלזמה של התאים. לחליקים הללו יש את האנזימים הדרושים לפיתוח ההידרוליזה (התפצלות באמצעות מים) של גליקוגן לגלוקוזה.
ישנן מספר הפרעות שעלולות לגרום לבעיות ביצירת הגליקוגן ושימוש בהן. אחד מהם הוא סוכרת, אשר כתוצאה מאגירת כמויות לא תקינות של אינסולין עלולה לגרום לרמת הגליקוגן המאוחסנת בכבד לא להיות מספקת. חשוב לזכור כי המחסור והעודף של הגליקוגן שליליים לגוף ומתורגמים לבעיות שונות לתפקוד אורגני.